צביה ליבה (ליליאן) זבלוקי

ליליאן, אימה של איטה ביק, נולדה בניו ג'רסי בתר"ז (1907) להורים שהיגרו לארצות הברית בגל ההגירה הגדול ממזרח אירופה. אימה הייתה בת של רב. אביה, כך סיפרה בגאווה, היה קרוב משפחה של הרבי מלובביץ'. היא הייתה אחת משבעה אחים, שכולם רכשו השכלה גבוהה. גם ליליאן למדה באוניברסיטה, בשנים שרק מיעוט קטן של נשים למדו. לאחר קבלת התואר, לימדה במכללה למזכירות וקצרנות במשך 12 שנה עד נישואיה למוריס (משה) ומאז סייעה לו בבית המרקחת המשפחתי.

ליליאן גידלה שני ילדים, אבי ואיטה, ובגיל 59, כשחברותיה תכננו פרישה לגמלאות השלימה תואר נוסף בחינוך לגיל הרך, ועבדה כמורה בבית ספר ממלכתי עד לפרישתה לגמלאות בגיל 65.

ליליאן הייתה אישה נחושה. כל מה שידעה על יהדות היא למדה מאמא שלה, וכל מה שלמדה מאמא שלה היא שמרה. הבית היה כשר, והיא שמרה על מסורת החגים. החינוך בבית שיקף את רצונה העז ואת חיבורה העמוק ליהדות של לב, ושל אמונה טהורה, פשוטה וזכה. בזכותה התחנכו ילדיה בחינוך דתי ביסודי ובתיכון, שם נחשפו לתורה, לציונות ולאהבת הארץ. כשילדיה למדו הלכה בבית הספר, היא אימצה הלכות ומנהגים שלא הכירה, בניגוד לאחרים שהתנגדו שילדיהם יגידו להם מה לעשות.

תמיד הייתה זמינה לילדיה והתעניינה במעשיהם. מעולם לא קרה שהייתה עסוקה מדיי כדי לעזור בשיעורי הבית.

ליליאן קיבלה, אך לא שמחה, בהחלטת ילדיה לעלות ארצה. ההשפעה על המשפחה כאבה מדיי. מהר מאוד החלה בשגרת ביקורים שנתיים בארץ, תחילה עם בעלה, ולאחר מותו המוקדם מדיי, בזמן ביקורו בארץ, לבד. בביקוריה הייתה סבתא במשרה מלאה, ולא התעייפה מלקרוא סיפורים לנכדים, שרצו אליה לשמוע סיפור בשובם מהגן. כל ילד חשב שהוא המועדף, וכל אחד מהם צדק. היא תמיד שמחה לשחק עם הנכדים ואיתה, גם הפעילות הרגילה והיום-יומית, הייתה מלהיבה יותר. תמיד באה ארצה עם מזוודה מלאה בצעצועים ובהפתעות, אבל יותר מכל הביאה איתה אהבה ותשומת לב.

את רוב ביקוריה הסכימה להאריך בכמה שבועות, לאחר מסע שכנוע מהמשפחה, כי הפרידה הייתה קשה מדיי, אבל לא הסכימה לעלות ארצה. היא אהבה את ארצות הברית; את החיים והתרבות, וחששה מהתלות באחרים אם תעלה ארצה ללא ידיעת השפה. היא העריכה מאוד את עצמאותה ולא רצתה להיות לטורח על אחרים. וכך היה 18 שנה.

בגיל 89, בביקור האחרון שלה בארץ, הסכימה להישאר ולגור באלון-שבות, וילדיה טסו מיד לסגור את הדירה שלה בארצות הברית ולשלוח ארצה את חפציה לפני שתתחרט. שמחה גדולה הייתה במשפחת ביק שלא יהיו יותר פרידות שוברות לב, ולילדים תהיה סבתא לכל השנה.

ליליאן ראתה באלון-שבות את ביתה, ואהבה את הישוב. היא זכתה לגור כאן 14 שנים, רובן בדירה בבית משפחת פישר, והייתה גאה להיות חלק מהקהילה. היא אהבה לבוא לבית הכנסת בשבת, לשבת במקומה הקבוע, לשמוע על שמחות, והנשים שסביבה עזרו לה להרגיש שייכת. עובדי המרפאה והמכולת, הבנק והספרייה נתנו לה תחושה שבאלון-שבות כולם נחמדים וחברותיים, אכפתיים ועוזרים. היא הכירה פה כל כך הרבה אנשים למרות שלא דיברה עברית כי כולם דיברו איתה באנגלית.

בגיל 97 נפלה ושברה את הירך. לאחר שהייתה עצמאית לחלוטין, קיבלה מטפלת, מרסי, שטיפלה בה במסירות רבה שש שנים. בשנותיה האחרונות נחלשה ליליאן, אך עד יומה האחרון הייתה צלולה לחלוטין ומודעת לנעשה במשפחה, הקפידה לקרוא בפרשת השבוע ולהיות עצמאית כמיטב יכולתה.

ליליאן נפטרה בת 103, ב'זאת חנוכה'. משני ילדיה זכתה ל-11 נכדים ולנינים רבים, כן ירבו.

יהי זכרה ברוך.