לאה שדיאל

לאה נולדה להוריה ישראל ושיינדל לנדוי בי"א בכסלו תרע"ד (1913) בברודי שבגליציה, הקטנה משמונה ילדים וילדות, שניצלה את היותה "הקטנה השובבה". בגיל 10 נפטרה אימה, ולבקשת אביה, ניהלה את משק הבית וגידלה את אחיה היתום.

בגיל 15 התוודעה לציונות, והצטרפה לסניף 'גורדוניה', אף שהתעקשה להמשיך לשמור שבת, יחידה מכולם. המדריך הבהיר לה שאחרי שנה עליה לעזוב או לוותר על קיום מצוות. לשמחתה, נפתח סניף 'בני עקיבא', והיא עברה לשם.

אביה החסיד התנגד לתנועת הנוער אך נכנע לרצונה. כשרצתה ללכת ל'הכשרה' כדי לזכות ב'סרטיפיקט' ולעלות ארצה כחלוצה, התנגד בתוקף והיא עזבה את הבית. הכינה חבל, בלילה החליקה בו מהקומה השנייה לראשונה, ואת חבילת חפציה זרקה לשכנה וידידה יעקב גבל (אביה של חביבה ברוכי).

 ב'הכשרה' הצטיינה בכל עבודה, והתבלטה בניהול יעיל, כלכלי וטעים של המטבח הקבוצתי, 'עקב אכילס' של קבוצות רבות. לאחר שנת 'הכשרה', כשביקשה את ה'סרטיפיקט' המגיע לה, התנתה התנועה את קבלתו בארגון עוד שלושה מטבחים.

בתרצ"ו (1936) עלתה ארצה והצטרפה ל'קבוצת אברהם' בכפר פינס. תחילה עבדה בפרדסים, ושוב הגיעה לניהול מטבחים. לקורס מ"מים של ההגנה, בג'וערה שברמות מנשה, הגיעה לאה כמשגיחת כשרות, מהר עברה לניהול המטבח וחדר האוכל, ועמדה על שלה גם מול משה דיין, ממפקדי הקורס. כשהתנהל בגבעת עדה קורס מ"כים של 'ההגנה' ותושבי האזור סבלו מחוסר עבודה, דרשו לעצמם את ניהול המטבח בשם 'הסולידריות התנועתית', אך מפקד הקורס העדיף את המקצועיות, הניסיון והמוניטין של "הדתייה הזו".

בג' באלול תרצ"ט (1939) נישאה לאה ליהושע שדיאל ב'קבוצת אברהם', ושם נולד יפת, בכורם. לאה ניהלה את הלול, הענף הקבוע הראשון של הקבוצה, שבעלייה לכפר עציון, חסר האדמות, עלתה מאוד חשיבותו הכלכלית לקבוצה. המעבר להר השפיע מאוד על יהושע, שהכין עצמו כל השנים לעבוד בפלחה בשרון, וחלומו הגדול נגוז. לאה צירפה אותו ללול ויחד עבדו בארבע השנים הבאות. 

בכ"ג בטבת תש"ח (1948), לאחר אסון 'שיירת העשרה' והתגברות המתח הביטחוני, פונו האימהות, הילדים והמטפלות לירושלים. לאה סירבה להתפנות ולעזוב את יהושע, למרות הפצרותיו. יומיים אחר כך יצאה מכפר עציון שיירה קטנה ובה עוד כמה נשים שטרם התפנו. יהושע הערים עליה, הודיע לה שמישהו מחפש אותה ליד תחנת האוטובוס, וכשהגיעה מהלול, דרש ממנה לעלות על הטנדר. הפעם נענתה והצטרפה ליפת בנם, בירושלים.

כארבעים מכתבים כתבו לאה ויהושע במצור. מכתביה עלו בלהבות בכפר עציון. מכתביו נשארו, והודפסו בספר 'כיסופים במצור' שערכו יפת וישראל, הבנים.

לאחר נפילת הגוש, ופריצת המצור מירושלים, ירדה הקבוצה לשפלה, לשכונת 'גבעת עלייה' ביפו. שם חיו כקיבוץ כל עוד הייתה תקווה להקימו מחדש במקום חדש, כשלושת קיבוצי הגוש האחרים

באלול תש"ח (1948) נולד בנה השני ישראל.

לאה והבנים עברו לתל אביב, בשכנות למשפחות מכפר עציון. לאה התמקדה בגידול ילדיה, ובעבודתה כמפקחת ב'עליית הנוער' זכתה להערכה רבה.

מלחמת ששת הימים גרמה ללאה סערת רגשות. שמחת שחרור הגוש לא מחקה את זיכרון העבר. כשקרא חנן פורת לבנים לחזור לכפר עציון, הייתה לאה מחמש האימהות שניסו להניא אותו מכך, בפגישה לילית, חסויה ודרמטית, בבית משפחת קנוהל בירושלים.

לימים הצטרפה לאה לוותיקי כפר עציון באלון שבות, ואחרי 18 שנים עברה לכפר עציון, שם חיה עוד 15 שנים.

בחגיגות הארבעים לגוש, כשירד חנן מבמת הנואמים, אמרה לו לאה: "חנן, אתה צדקת". 

לאה זכתה לראות 12 נכדים וארבעה נינים

לאה נפטרה בשמחת תורה תשע"א (2010).  יהי זכרה ברוך.