שושנה קנוהל

שושנה נולדה להוריה הניה ומנחם מנדל אולסקר, בעיירה פודקאמין בגליציה, בד' בניסן, תרע"א (1911), שלישית בין חמשת הילדים. אביה, שהיה מחסידות הוסיאטין הציונית, תמך בפעילותה ב'בני-עקיבא', ולקראת עלייתה לארץ לקח אותה לרבו לקבל את ברכתו.

בצעירותה סייעה לאביה בחנות הבדים, והתגלתה בכישרונה, בתבונתה המעשית ובאחריותה. תכונות אלו התבטאו במשפחה, ובפעילותה הציבורית בהמשך חייה בארץ.

שושנה רכזה את סניף 'בני-עקיבא' בפודקאמין, ובכנס מדריכים בקיץ תרצ"ב (1932), הכירה את בעלה לעתיד, דב קנוהל. דב עלה ארצה במרחשוון תרצ"ה (1934). הם נישאו בשבט תרצ"ז (1937) כשדב בא בשליחות לגליציה. שושנה קיבלה אישור ('סרטיפיקט') כעבור חצי שנה, והצטרפה ל'קבוצת אברהם' שהקימו דב וחבריו ליד כפר פינס, שנתיים לפני כן. ברוח חלוצית עבדה שושנה בפרדסים ובגן-ירק בחוץ, ובמטבח ובמחסן בקבוצה. כאן ילדה את אורה, הילדה הראשונה בקבוצה.

במלחמת העולם השנייה, התנדבו דב וחבריו לצבא הבריטי. דב שירת מתש"ב (1942) ועד לסוף המלחמה, ושושנה הסכימה שיישאר עוד שנה באירופה, כדי לעזור לשארית הפליטה, בהאמינה שצורכי עם ישראל קודמים לצורכי הפרט. דב פגש את אחותה הצעירה של שושנה, דז'וניה שרה, היחידה ששרדה ממשפחת אולסקר שנספתה בשואה. לימים, זכתה שושנה לקלוט את אחותה בכפר עציון בהגעתה ארצה.

בעוד דב באירופה, עלתה שושנה עם חברי 'קבוצת אברהם' לכפר עציון שבהרי חברון. שם פעלה רבות לחיזוק הקיבוץ. שושנה ניהלה את בית המרגוע, ענף חשוב במשק ההררי. במאור פניה גילתה מסירות רבה לתפקידה, ויחד עם הצוות הנאמן, השרתה אווירה מיוחדת בבית המרגוע, ששמו הטוב נודע בארץ.

במלחמת השחרור, בסוף טבת תש"ח (1948),  בהתחזק המצור על גוש עציון,  פונו שושנה וחברותיה מכפר עציון עם ילדיהן, למנזר רטיסבון בירושלים. הן עקבו בדאגה אחר גורל הלוחמים במצור הממושך ובקרבות. בכ"ה בניסן (4/5) נפצע דב ופונה אור לד' באייר (12/5), עם יתר הפצועים והצוות הרפואי, לקיבוץ משואות יצחק הסמוך. למחרת, התקבלה ההודעה על נפילת כפר עציון. ביום שישי ה' באייר (14/5), יום הקמת מדינת ישראל, יצאו דב הפצוע וחבריו, עם חברי משואות יצחק לשבי הירדני.

בהפוגה הראשונה, בסיוון תש"ח, עברו שושנה והחברות עם הילדים ממנזר רטיסבון לבית-ספר 'נצח ישראל' בפתח תקווה. שם נולד לשושנה בן, ונקרא "מרדכי אלישיב"-  מרדכי על שם סבו, ואלישיב כביטוי לתקווה שבע"ה ישובו אביו דב וחבריו מהשבי.

אחר נפילת כפר עציון, התגלתה שושנה לאורך שנים, באצילותה בתמיכתה בחברות האלמנות וביתומים.

מפתח תקווה עברה הקבוצה לשכונת 'גבעת עלייה' בדרום יפו, ובשבט תש"ט (1949) שוחררו השבויים ובהם דב, וחזרו לקבוצה.

כשהמסגרת הקיבוצית התפרקה, המשיכו שושנה ודב ורבים מחבריהם לגור בגבעת עלייה. שושנה הייתה לעקרת בית, והצטיינה בעזרה לאנשים נצרכים ובגמילות חסדים. בשנת תשי"ב (1952) נולד שם בנם הצעיר -  ישראל.

למרות השינוי במסגרת, שמרו משפחות כפר עציון על קשרי ידידות קרובה ונהגו להיפגש באזכרות לנופלי גוש עציון, ובשמחות משפחתיות.

שושנה עזרה לדב בפעילותו המסורה וארוכת השנים להנצחת גוש עציון.

 מגבעת עלייה עברו משפחת קנוהל וחברים נוספים מכפר עציון, לשיכון 'הפועל המזרחי' ביד אליהו בתל אביב.

בשנת תש"ך (1960), עלתה המשפחה לירושלים, לשכונת קריית-משה, בשכנות למשפחת דז'וניה בן-ששון, אחותה של שושנה. שם חשו במתח שקדם למלחמת ששת הימים, ושם שמעו על שחרור ירושלים וגוש עציון. שושנה ודב נמנו עם התומכים הנלהבים בחזרת הבנים לכפר עציון. ביתם בירושלים הפך ל"מלון קנוהל" לחברי כפר עציון המחודש, שם זכו להכנסת אורחים לבבית בדרכם לכפר עציון.

בשנת תשמ"ד (1984) שבו שושנה ודב לגור בגוש עציון, הם הצטרפו לוותיקי כפר עציון שהגיעו לאלון שבות, ושושנה התיידדה גם עם שכניה ממשפחות אברכי הישיבה. היא חזרה לספסל הלימודים, והשתתפה בשמחה בשיעורים במקרא ובהיסטוריה שאורגנו בגוש עציון, ואף עזרה במחסן הבגדים בכפר עציון ובספרייה באלון שבות.

שושנה ודב זכו לראות את רוב נכדיהם גדלים בגוש עציון, ונהנו מאוד מביקוריהם.

שושנה נפטרה בכ"ב במנחם אב תשנ"ז (1997), ונטמנה ליד דב, בחלקת כפר עציון בבית העלמין האזורי.

על מצבתה נכתב "עולם חסד ייבנה" .

תנצב"ה.