יעקב סידרוני

יעקב דוד סדרוני נולד באדר תרפ"ב (1922), להוריו מאיר ומרים-רחל ז"ל. הוא גדל בבית חסידי חם בעיירה שרפץ שבפולין, קיבל חינוך תורני וכללי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא אז בן שבע-עשרה שנה.

בבריחה מהנאצים התפצלה משפחתו. באחת התחנות הראשונות בדרכי הבריחה, קיבל את ברכת הדרך מאביו, יחד עם צוואה לזכור ולשמור בכל מצב את יהדותו ואת מורשת המשפחה. צוואה זו הייתה קו מנחה בהתנהגותו בשנים הקשות ההן ומאז ועד ליומו האחרון.

הנער יעקב דוד הצליח לחצות את גבול שטח הכיבוש הגרמני, ולעבור לצד הרוסי של פולין. לא עבר זמן רב והשלטון הסובייטי הגלה את רבבות הפליטים היהודים לעומק רוסיה. יעקב נקלע למחנות עבודה בסיביר המושלגת שם עסק בעבודות כפייה ועבר גלגולים קשים. כדי לשרוד בתנאי תת-תזונה וקור אימים, היה עליו להיות בעל תושייה ובעל אמונה חזקה. אכן, בתעצומות נפש אלו ניחן יעקב. איתן באמונתו עבר את שנות המלחמה הקשות.

בסיום המלחמה, בעודו בסיביר, נשא אישה. כשנפתח פתח צר לצאת מרוסיה, שמו יעקב ואשתו פנינה-ברכה ע"ה פניהם לארץ ישראל. הם התיישבו בתל-אביב ויעקב חידש את חייו לפי מסורת אבותיו שפיעמה בו מנעוריו. הוא הרבה להשתתף בשיעורי תורה, והרבה במעשי צדקה וחסד. הוא התאלמן מאשתו וגידל וחינך את שתי בנותיו, מרים (לימים - שטרן ז"ל) ושושנה (לימים - קצב תבלחט"א), לבדו. עשרות שנים היה עובד מסור בעיריית תל-אביב, והגיע לתפקיד בכיר.

יעקב בנה את ביתו מחדש עם רחל רוזן (אימא של חנה נוסבוים), מוותיקות כפר עציון, ואחרי יציאתו לגמלאות, עבר עם רחל לאלון שבות.

חריצותו המופלאה הביאה אותו להמשיך בעבודה, כפנסיונר, בסניף בנק לאומי בשכונת בית-הכרם בירושלים. במשך כשמונה שנים היה יוצא מאלון שבות לירושלים השכם בבוקר, בכל מזג אוויר, ופותח ראשון את דלת הבנק במפתח שהיה מופקד בידו.

כשהיה נוסע באוטובוס ביום ראשון, היה קורא בעיתון של השבת. הוא נהג לומר שבשבת אינו מספיק לקרוא את המאמרים החשובים.

באלון שבות השתלב מיד בחיוניות רבה בחיי הקהילה, במיוחד בכל הקשור לחיי בית הכנסת וללימוד התורה. הוא השתתף בכל מסגרות לימוד התורה המתקיימות ביישוב: דף יומי, שיעורי שבת בגמרא ובמדרש, 'ישיבת ערב' ו'ישיבת יום השישי'. כן היה אחד התורמים המרכזיים ללימוד פרשת השבוע בחוג ותיקי כפר עציון, שגרו באלון שבות.

ר' יעקב נהנה מתפילה נאה שהונהגה בידי 'בעל-תפילה' טוב ומשירה בציבור. סיפר, שבעבר היה לו קול נעים ועבר לפני התיבה. לא פעם הצטער על כך שלא משלבים ילדים כמקהלה, במיוחד בחגים ובימים הנוראים, כדי לסייע לחזן להנעים בתפילה, ובעיקר – כדי לקרב את הילדים לעבודת התפילה.

חסרה לו בשבת 'סעודה שלישית' בבית הכנסת. פעמים אחדות העיר על כך שהישיבה בצוותא, בשילוב דברי תורה ושירה, הם מוסד בעל ערך ויש להנהיגו בקהילתנו.

יעקב טיפל בהתנדבות בספרייה התורנית של בית הכנסת. כמו כן, במשך שנים, לקראת החגים, היה מצחצח ומבריק באהבה את הכתרים ואת שלטי הכסף של ספרי התורה, ביוזמתו האישית ובצנעה גמורה.

בט"ז באדר א' תשנ"ב (1992) נהרג בתאונת דרכים קשה על כביש 60, בדרכו לירושלים. יהי זכרו ברוך.