איתן כהן

איתן, בנם הבכור של לביאה (לבית רוזן) ומוטי כהן, נולד בי"ז בתשרי תשס"א (2000), בתחילת האינתיפאדה השנייה.

לאחר הלידה אובחן אצלו מום לבבי במבנה המסתם המיטראלי, והוא טופל במשך כשבועיים בבית החולים כדי לייצבו. בשנתו הראשונה, תפקדו הוריו כצעירים ומאושרים, והיו במעקב אצל קרדיולוג והמתנה לניתוח שאמור היה להתבצע כאשר הלב יגיע לגודל סביר.

בגיל שנה טס איתן עם הוריו לצרפת לניתוח לשיפוץ המסתם. הניתוח הצליח, אך בימים שאחריו חלה התדרדרות משמעותית במצבו, ולאחר כחודש הובהל לניתוח חירום ממנו לא התעורר.

איתן נפטר בכ"ה במרחשוון תשס"ב בן שנה וחודש.

אחיו שמואל אורי, שנולד כשנתיים לאחר פטירתו של איתן, נפטר בנסיבות דומות בערב יום ירושלים תשס"ד (2004).

                                                                         ***

וכך סיפרו ההורים לביאה ומוטי: בין מועדי האזכרות של שניהם מפרידים חצי שנה ויומיים בדיוק. שחשבנו על האזכרות הבנו, שאמנם תינוק הוא עולם ומלואו בשביל הוריו, אך לסובבים, אזכרה פעמיים בשנה עלולה להיות טרחה.

במקביל בשנים בהן התמודדנו עם אשפוזים, ניתוחים, ילד נוסף בבית ועוד, נעזרנו  בהמון אנשים טובים, שתמכו, בישלו, שמרו על צור התינוק בשטח ביה"ח כדי שיוכל לינוק, הסיעו אותנו כשנזקקנו, לקחו את האוטו למוסך, פינקו וגם עזרו במימון הניתוח.

הבנו שאת אותם כוחות שהתגלו בשעות קושי וחשיכה, אפשר למשוך גם אל שעות של אור. עוד זיהינו שכשהגענו למקומות רפואיים שנראו יפים ואסתטיים, נתנו אימון גדול ביכולת הצוות לעשות את העבודה ולהצליח. וכן צוות שעבד במקום שנראה טוב, הרגיש שיש לו את הכוח והמוטיבציה להצליח.

וכך יצרנו את פרויקט ''אור-איתן'', פרויקט התנדבות המתרחש סמוך למועדי האזכרות. הפרויקט מנציח את שמותיהם, אך יותר מכך, מרמז שלכל אחד מאיתנו כוחות היוצאים לפועל בעת עזרה לחבר, בעת התגייסות לסיוע במצוקה של אחר, ואם נאחד את הכוחות של כולנו, גם בעתות שיגרה, כל אחד יהיה אור קטן ויחד נהיה אור איתן.

למקומות אליהם אנו מגיעים יש צרכים שונים, לפיהם בונים את הפרויקט, אך הבסיס זהה. מטרתנו לשפר את התנאים הפיזיים במקום, החל מטיפול בבעיות תחזוקה כמו ידית שבורה, דרך צבע, ציור וגינון, עד מענה לחלומות קטנים וגדולים. אנחנו מגיעים לערב או בוקר אחד ועושים למקום "ריענון כללי" (מעין "over all").

אנחנו דואגים לכוח אדם (80-120 איש בכל פעם), לחומרים ולציוד הקבוע (רולרים ומברשות, כלי עבודה ועוד). והחברים? רק צריכים לבוא ולעבוד… עם בגדי עבודה ונכונות להשתלב, איפה שצריך, כולל בניקיונות בסוף, ולשנות במעט את עולמו של האחר.

עד היום היינו בבתי אבות, בבתי-חולים לחולי נפש, במועדוניות ילדים, במרכזי הורים ובמרכזי צעירים, בהוסטלים שונים, במרכז גמילה ועוד.

יהי זכרם אור-איתן, בהשראת המשוררת רבקה מרים, שכתבה:

"ובאחת פתחנו פינו ואמרנו: יהי אור.

המתים ואני יחדיו דיברנו. והחיים עמנו היום.

הציבור כולו היה שליח ציבור.

מי שהשתיקנו ונתן בנו אלם

עתה השיב בנו את הדיבור."