יצחק וינשטוק

יצחק, בן שרון ודב, נולד בכ' במנחם-אב תשל"ד (08.08.1974), בן שני מחמישה ילדים. אחיו: משה (מוישי), אריה ומישאל, ואחותו גאולה (גילי). למד בבית הספר האזורי ובישיבת 'אור עציון', והמשיך למכינה בעלי. יצחק תכנן להתגייס ל'גולני' (בעקבות אחיו הבכור) ואף קיווה להגיע לקצונה.

יצחק היה בן משפחה מסור, אוהב ואהוב. בחור מלא חן ושמחת חיים, שתמיד היה מוקף בחברים. אהב מאוד לטייל בארץ, ו'חרש' אותה לאורכה ולרוחבה. יצחק לא פחד וכל צוק ונחל היו לו לאתגר. הוא עבר קורסים בסנפלינג, בצלילה וברחיפה, והיה ספורטאי ושחקן כדורסל מעולה.

יצחק היה חבר ב'בני עקיבא', והתנדב בהתמדה למשימות שונות, בהן: עבודות חקלאיות בגוש קטיף, חילוץ מטיילים במדבר יהודה ופעילות למען רמת הגולן. הוא נהג להביא כיבוד לחיילים שעמדו במחסומים במקומות שונים בארץ, והעמיד קופה לגיוס כסף למטרה זו בבית המדרש בעלי. בכל שנה, לאחר האזכרה ליצחק, מחלקים בני המשפחה והחברים חבילות שי לחיילים, וממשיכים בכך את דרכו.

יצחק לא אהב לפעול בגלל מוסכמות חברתיות והרגלים. כך סיפר רבו בעלי ברוך לוביש: "יצחק רצה לקבל רק את האמת, לפרוץ למעננו דרך, כדי שנדע להבדיל בין צביעות ובין כנות. כשהיה שואל שאלה, היה ברור, שאי אפשר להתחמק מתשובה ברורה ובהירה. יחד עם החריפות הזו היה יצחק איש של חסד במלוא מובן המילה. אם בתפיסת עולמו אנו רואים דין אמת בלבד, הרי בתחום שבין אדם לחברו יצחק תמיד עזר לזולתו והיה רב חסד."

והוסיפו חבריו: "תמיד ידעת, כשאתה מרגיש שכל העולם נגדך, וששום דבר לא הולך לך, אתה מתיישב ליד יצחק, והוא מתחיל לדבר, ונותן לך את החיוך שלו, ואתה פשוט לא יכול שלא לחייך אתו... לכל מי שהיה צריך עזרה תמיד היה עוזר, ותמיד עם חיוך על הפנים... הייתה לו מין הקרנה מיוחדת, מין חיוך כזה, תמיד רצית להתחבר אליו."

בי"ז בכסלו תשנ"ד (01.12.1993), יום לפני גיוסו לצה"ל, נסע יצחק לעלי להיפרד מרבותיו ומחבריו. בדרך, ליד אל-בירה, אירעה תקלה ברכב בו נסע כטרמפיסט, ויצחק יצא לסייע לנהג. מחבלים שעבר במקום החלו לירות לעבר המכונית התקועה והאנשים שלידה. נהג הרכב ובתו נפצעו קל, הנוסעת שלוה אוזנה נהרגה במקום, יצחק נפצע אנושות והובהל ל'הדסה'. רופאיו אמרו שבשל היותו חסון וחזק הוא נלחם על חייו עוד 18 שעות, עד שנפטר.

למחרת, בשעה שהיה אמור להתגייס לצה"ל, הובא יצחק למנוחות בבית העלמין בגוש עציון, והוא בן 19.

המשפחה והחברים האוהבים והכואבים הנציחו את זכרו בדרכים רבות, ובהן: ספר תורה למכינה בעלי, פרוכת לארון הקודש באלון שבות, חופה, מועדון נוער ביישוב, ספרייה בבסיס צבאי, ופיתחו מעיין יפהפה בגוש עציון, אותו החלו יצחק וחבריו לטפח עוד בחייו. כן הופקה החוברת "וניקיתי דמם לא ניקיתי, וד' שוכן בציון"; דברי תורה ודברים על יצחק. וכך כתבה שרון אימו:

אין בכוחן של מילים לתאר את הכאב הזה. מחשבות רבות היו בלבי, אך עצת ד' קמה. דרכי ד' נסתרות הן. לעולם לא אבין למה קטף אליו חייל של צבא תורתו, עמו וארצו, בערב גיוסו ובשיא פריחתו. אך כנראה נגזר עלינו להחזיר לבוראנו את הפיקדון הנפלא שקיבלנו ל- 19 שנה..

יצחק, אינני יכולה להיפרד ממך, ולכן כשנפרדתי ממך בפעם האחרונה, אחרי הבשורה המרה, הפקדתי אתך חלק מלבי, כדי שלא ניפרד לעולמים.

יצחק בננו, אנחנו אוהבים אותך כל כך, ונאהב אותך תמיד. תמיד תהיה אתנו.

*נלקח, לבקשת המשפחה, מתוך אתר הביטוח הלאומי

  דף זיכרון - אתר הביטוח הלאומי