חיים וינגרטן

חיים נולד בירושלים בד' בטבת תרצ"ו (1935) וגדל בשכונת 'מאה שערים'. במקביל ללימודיו ב'תלמוד-תורה מאה שערים' ובישיבת 'עץ חיים', סייע בפרנסת המשפחה. בגיל התיכון עבר לישיבת 'מרום ציון' בשכונת בית-וגן. בימים שטרם גיוסו לצבא היה טרוד במצב הקשה בבית שעמד לעזוב, ועמל קשות לאסוף פרוטה לפרוטה בעבודות שונות כדי לעזור להוריו.

בתשט"ו התגייס כחייל קרבי לנח"ל. לאחר טירונות במחנה 80 נשלח עם חבריו להקמת הגרעין של היאחזות 'נחושה'. ניסיון החיים שצבר והשמחה והתודה על כל דבר, היו לו לעזר רב. "כלום לא היה קשה לו מדי", זוכרים החברים מהגרעין, "ולכל משימה היה נכון, גם למבצעים ולפעולות הצבאיות היה ראשון למתנדבים". כחייל סדיר לחם במערכת סיני, ובאחת מפעולות התגמול אף נקלע לקרב פנים אל פנים מול חייל סודני ענק מצבא מצרים. עדי ראייה סיפרו כי המצרי הקדים לתקוע בתנופה את רובהו המכודן בבטנו של חיים, אך פגש רק את חולצתו שהשתרבבה מהמכנס הצבאי. או אז התעשת חיים, היכה את המצרי והרגו. רק בזכות עדי הראייה שסיפרו נודע המקרה, כפי ששאר אירועים ומעשים לא סופרו. חיים חפץ בחיים צנועים ונצר לשונו.

לאחר שחרורו מצה"ל השתלב בעבודה עם בעלי מוגבלויות מוטוריות ושכליות במוסד 'גבעת שמש'. בתש"ך יסד עם עמית למקצוע, את מע"ש - "מפעל לעבודה ולשיקום" לבעלי מוגבלויות, מטעם משרד הסעד, בשכונת 'מקור ברוך' בירושלים. קשיי ההקמה, חבלי הלידה וצורכיהם של הבאים בשערי מע"ש - את הכול צלח חיים בחיוך גדול ובאהבה בלתי מסויגת לכל בן אנוש. בעממיות שובת לב המיס מכשולים, הגה פתרונות והתחבר לבעלי מפעלים שנקשרו למלאכת הקודש.

חיים התחתן עם שושנה לבית ליבמן בג' באדר תשכ"א (1961) בירושלים, ובה גרו בשנותיהם הראשונות כזוג.

במלחמת ששת הימים זכה חיים לגאול חבלי מולדת, ובתשל"ב (1972) הצטרפו חיים ושושנה למקימי אלון שבות. ליישוב הגיעו עם ילדיהם אריה, שלומית ואודי, ובהמשך נולדו אלון (כשם היישוב), גילה ואפרת. אל ביתו שעל הקרקע, ולהווי היישוב הנבנה והמתגבש יצק חיים מנופה, קסמה, קדושתה והווייתה של עיר הקודש; הקידושים, הניחוחות, הנעימות בתפילות, הריקודים והשירה בהקפות ובשמחות, 'דף יומי' ושבתות חזנות. מי שפגש בו לראשונה הופתע לגלות ב"מתנחל עם הרוח הצעירה"  את ה"ירושלמי של פעם", וכשעבר לאידיש ירושלמית קולחת - התעורר 'היישוב הישן' לחיים.

בתשס"א, לאחר 44 שנות פעילות עם מוגבלים במע"ש, ב'אלווין' ובאקי"ם, פרש לגמלאות, אך שוכנע להמשיך בעשייתו הברוכה בבית האבות 'ויזרע יצחק' בירושלים. כך המשיך עד יום ה'אירוע' בי"ז בטבת התשס"ט. לאחר שבעה חודשים, בי"ז באב התשס"ט, נתבקש לישיבה של מעלה.

משפחתו זוכרת אותו באהבת כל אדם באשר הוא, באהבת החיים, אהבת ה' ועם ישראל, בדרך בה כיבד את הוריו, בצניעות שאפיינה אותו עם המון צחוק ושמחה. היה אדם מיוחד, מלא בנתינה, מרבה בעשייה, תמיד מוותר, וחברותי בצורה לא רגילה. הייתה בו היכולת לראות את היופי שבכל אדם, להביט בו בשורש נשמתו, ולא לשמור טינה.

"בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד". (אבות, ו, ט).

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

הערה: המשפחה מודה מעומק הלב לאלידע בר שאול שחקר את תולדות אביהם חיים, ופרסם את סיפור חייו בפינה הירושלמית בעיתון 'מעייני הישועה'.