רבקה הקלמן

רבקה נולדה בירושלים בתענית אסתר תרע"ה (1915) להוריה חנה פעשא וגבריאל קפלן. בהיותה בת שנה היא התייתמה מאימה, אחר כך גויס אביה לצבא הטורקי, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. כל חייה הייתה לה תקווה שביום מן הימים הוא ישוב הביתה.

רבקה גדלה בבית דודתה, אחות אביה, בגבעת שאול. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה, הרעב היכה קשות, העוני היה גדול, הקשיים מרובים ורבקה לא זכתה ללימודים מסודרים. את כל הידע שלה היא רכשה מהחיים עצמם.

מגיל צעיר מאוד היא נתנה כתף וסייעה בפרנסת הבית. היתומה הצעירה יצאה לחפש מקום עבודה, ולא בחלה גם במלאכות מפרכות, ובלבד שתביא כמה פרוטות ותקל על דודתה את עול הפרנסה. המצב הקשה אילץ את הדודה לקחת את ילדיה ולנסוע לארה"ב ולנסות שם את מזלם. רבקה נשארה בודדה וגלמודה.

מטבעה הייתה רבקה אוטודידקטית. היא למדה קרוא וכתוב בכוחות עצמה, קראה ספרים, הלכה להרצאות ולשיעורים פתוחים לקהל הרחב, אהבה לטייל בארץ והתעניינה  בהיסטוריה של ארץ ישראל.

באחד ממקומות העבודה, בבית חרושת לביסקוויטים 'פרומין', היא פגשה את שפרה, הבת של הרב אריה לוין "אבי האסירים". שתי הילדות התיידדו, ורבקה נעשתה בת בית בביתו של ר' אריה. כשהגיעה רבקה לפרקה, הציע ר' אריה לחברו הטוב, הרב אברהם חיים הקלמן, לשדך לבנו דוד את רבקה. הוא הפליג בשבחה ובמעלותיה הטובות, והשידוך יצא לפועל.

בערב ראש השנה תשל"ב (1971) עברו דוד ורבקה מירושלים ליישוב הצעיר אלון שבות. 17 שנים חיה רבקה יחד עם דוד בעלה ביישוב.

החיים לימדו אותה לעשות חסד ולאהוב את הזולת. רבקה עזרה לכל דכפין, הייתה לה אוזן קשבת לכל מי ששפך לפניה את לבו והשתתפה במצוקותיו. היא הייתה טובת לב באופן יוצא מן הכלל. במשפחה קראו לה "צדקת".

רבקה נפטרה לאחר מחלה ארוכה בכ' בשבט תשמ"ט (1989).

הותירה אחריה את בעלה דוד, שלושה בנים, שבעה נכדים ונינים.

לאחר פטירתה, הקים בעלה דוד לזכרה בבית הכנסת הגדול את "אוהל רבקה", המשמש עד היום ללימוד ולתפילה.

ת.נ.צ.ב.ה.