חיים ורות איכנשטיין

באנו, ראינו, נשארנו

הגענו לאלון שבות בתשמ"ב (1982).

 

משפחה זה הכול

עלינו בתשל"ב (1972) מניו יורק עם בתנו הבכורה, ברכה, כדי להקים את המושב אלעזר. שם נולדו לנו ב"ה עוד שלושה ילדים. ב"ה כולם התחתנו ויש לנו יותר משני מניינים של נכדים ואפילו נין. המון נחת!!

 

העבודה היא חיינו

חיים עבד כמזכיר היישוב אלעזר ואז עבד במחשבים. רות חזרה לעבודה אחרי המעבר מאלעזר לאלון שבות, שימשה כעובדת סוציאלית וניהלה מקלט לנשים הסובלות מאלימות במשפחה. כיום חיים בפנסיה ולומד בכולל ורות ממשיכה בעבודה כעו"ס קלינית בתחום ייעוץ משפחתי, גם מהבית וגם בירושלים.

 

סיפורים מהשנים הראשונות

הייתה לנו הרגשה טובה מאוד שכשהגענו. אנשים שלא הכרינו הזמינו אותנו לארוחה בשבת.

 

זה מרגש גם אותנו

כשהגענו ליישוב, הבן שלנו ש"י היה בן 3. השיער שלו היה מתולתל וצבע העור שלו קצת כהה. הגענו למרפאה עבור משהו, ויצאתי החוצה לדקה. כשחזרתי, פנינה לוי ז"ל, אחרי שהיא הבינה שש"י הבן שלי אמרה לי (בערך): "אני כל כך מאוכזבת. חשבתי שעוד משפחה תימנית עברה לגור ביישוב"

 

המתנדבים בעם ברכו ה'

רות התחילה להתנדב בעזרה הדדית ביישוב - אירגון ארוחות ליולדות ולמשפחות אבלים, שימשה במשך תקופה כבלנית (במשכורת של 11 ₪ לחודש...) וכיום מתנדבת ב'יד שרה'. חיים היה רשום כמתנדב להסיע אנשים לבית החולים בשבת.

 

אחד יחיד ומיוחד

הייחוד של אלון שבות הוא בקשר האקטואלי לישיבה. אין הרבה יישובים שיש להם קשר כזה עם ישיבה שנמצאת בתוכם, וזה משפיע לטובה. כמו כן, אנשי צוות הארכיון שדואגים ומשקיעים בארכיון.

 

שינוי לטובה

היינו מקימים פה דיור מוגן.

 

הבה נאחל

מאחלים שלום. שהיישוב ימשיך בדרכו המיוחדת ושיהיו לחברים ביישוב בריאות הנפש ובריאות הגוף והמון נחת אלו מאלו ונחת מהילדים.