אלי ושרה שני
באנו, ראינו, נשארנו
הגענו בתשל"ט (1979).
משפחה זה הכול
התנחלנו ביישוב עם ההורים של אלי, יואל ומרים רוזנבלום ז"ל. את הבית בנינו בשלט רחוק במשך חמש שנים, עקב לימודי הרפואה של אלי בתל-אביב. הגענו עם שלושה ילדים קטנים וכאן הרחבנו אוהלנו לשישה. כיום כולם גרים ב"ה בארץ ישראל אבל לא לידינו.
העבודה היא חיינו
כשנרשמנו לקבל מגרש ביישוב שירת אלי כטייס מסוקים בחיל האוויר. ייתכן שבגלל זה קיבלו אותנו... בהמשך למד אלי רפואה ועבד כרופא. שרה עבדה בישיבת הר עציון ובמתנ"ס כמנהלת תרבות. כמו כן לימדה ציור ואומנות במסגרות פורמליות ובלתי פורמליות.
סיפורים מהשנים הראשונות
הגענו ליישוב לבית לא גמור, בלי חלונות מחוזקים. לא היכרנו את הרוחות המקומיות... אלי היה בצבא, עשה המון מילואים, ובלילה נפל החלון בחדר השינה. מזל שהייתה שם מיטה...
זה מרגש גם אותנו
גרנו ליד משפחת בן דוד (ששכרו ממייזל – היום בית וולף). הגיע פורים, לשתינו ילדים קטנים והיה ברור שפורים לא עובר בשקט. רותי דאגה לחמור שקישטנו וצעדנו עם הילדים בחוצות שושן...
המתנדבים בעם ברכו ה'
שרה: מיד עם ההגעה ליישוב השתלבתי בהתנדבות בקהילה: כמאיירת וצוות עריכה בעלון 'בדי אלון' המיתולוגי, כשלא היו מיילים וווטסאפים והכול היה "בעבודת יד", בוועדת תרבות שהרימה מסיבות פורים מושקעות, טיולים משפחתיים ועוד ועוד. בין מייסדות העדלידע המסורתית שהפכה לחלק מהמורשת המקומית. לעת זקנה הפכתי יזמת חברתית: פועלת במיסוד והעמקה של קשרי קהילת המבוגרים ביישוב ובגוש ("קפה בשלייקעס").
אחד יחיד ומיוחד
קהילה חזקה בעתות שמחה ובעתות משבר.
שינוי לטובה
משקיעים הכול אבל הכול בבניית מגורים זמינים לזוגות צעירים שיהוו המשך למקום הזה. גם כזקנים חלמנו על דיור מוגן או דיור בקהילה בתקווה שיתגשם במהרה בימינו אמן!
הבה נאחל
להקדים ברכת שלום ברחוב כל יום לכל אחד ולחנך את הילדים לכך, וגם להוסיף חיוך, זה ממש משובח.
שרה שני כותבת על תולדות העדלאידע היישובית
