הרצל ורבקה דיאמנד
באנו, ראינו, נשארנו
הגענו לאלון שבות בתשל"ד, באוגוסט 1974, כחצי שנה אחרי מלחמת יום כיפור.
משפחה זה הכול
נישאנו לפני 53 שנים. כשהגענו לאלון שבות היינו עם שלושה ילדים – יעלי הייתה בת ארבע וחצי והלכה ישר לגן מרים, ישראל היה בן שלוש וחצי ושלומי בן שנה וחצי. מאוד רצינו להגיע לקראת שנת הלימודים, וקודמנו בתור כי רבקה קיבלה על עצמה לעבוד בגן הילדים כסייעת. עם השנים נולדו לנו פה חמישה ילדים נוספים, כולם גדלו פה ביישוב, בגרו ויצאו להקים את בתיהם בכל הארץ. היום יש לנו ב"ה 8 ילדים והרבה מאוד נכדים ונינים. ברוך ה' כאן המקום לציין שיעלי הבכורה בתנו, המוכרת לציבור כיעל דאר, מורה בבית הספר שלנו בו למדה היא בעצמה יחד עם כל אחיה.
חוק הדתיים השלובים
על אלון שבות שמענו מבן דודי יאיר ברוכי, ואף התארחנו אצל יאיר ושלומית זכרונה לברכה, לשבת. מצא חן בעינינו סגנון החיים שאינו עיר מנוכרת ויש חיים קהילתיים. ואכן לאחר מספר חודשים התגשם החלום. ביתנו הראשון ל- 21 השנים הבאות היה בית הדירות ברחוב התאנה 19. עבודתי בגן עזרה לי מאוד להתאקלם כיוון שבעקבות הילדים הכרתי את הוריהם וכך התחילו להיווצר חברויות.
נוסף לבתנו יעל דאר, ולבן דודי יאיר ברוכי יש לנו גם את בן דודי ישראל ברוכי וחביבה אשתו, שאיתם בנינו בית משותף. וכמובן, תמר סיטרון בתו של יאיר, והראל בנו של ישראל.
העבודה היא חיינו
רבקה: במשך שנים רבות הרצל עבד בדפוס 'ג'רוזלם פוסט'. אני במקצועי המקורי אחות, אך מתוקף נסיבות שונות הפסקתי לעסוק במקצוע זה עם לידת יעלי הבכורה. ביישוב, כאמור, עבדתי בגן הילדים ולאחר מכן טיפלתי בביתי בתינוקות. מאוחר יותר שימשתי מעין טבחית ומטפלת לאישה זקנה, עד מותה בגיל מאה, מה שהחזיר אותי למקצועי המקורי כאחות ב'שערי צדק', בו עסקתי במשך שנים, עד צאתי לפנסיה. כיום שנינו גמלאים.
סיפורים מהימים הראשונים
רבקה: ישנם כמה סיפורים נחמדים שאולי משקפים משהו.
ראשית, בימים הראשונים כשעוד לא הכרתי אנשים, עליתי למכולת ושם פוגשת אותי אישה מחייכת חיוך נעים ומציגה את עצמה. לא חולפות יותר מכמה דקות ושוב אותה אישה מאירת פנים. אחר כך התברר שזו אחותה, ויש אחות שלישית. כמובן היו אלו יהודית קשתיאל ואסתר נקמן.
שנית, אזור מגורינו עדיין היה אתר בנייה ועוד לא היו מתקנים לתליית כביסה. על מייבשים חשמליים עוד לא שמענו. אז מה עושה אישה עם דליי הכביסה? הייתי עולה למעלה ל'מעלה מיכאל' כשעוד לא היה לו שם כדי להגיע אל שלומית ברוכי ולתלות אצלה כביסה. חתיכת מסע עם משא הכביסה הרטובה. פוגשת אותי נעמה זלצר ושואלת: "מה זה, לאן את סוחבת?" הראתה לי מכל כיוון כמה חבלים ריקים שאני לא העזתי לתלות עליהם או לבקש. כך למדתי עוד פרק נחמד על אווירת המקום.
היישוב היה קטן, שמחות פרטיות היו נחלת הכלל. כשהיה קידוש לכבוד לידה כולם הגיעו, ועוגות נשלחו ליולדת. ואחר כך כשהתחילו לחגוג בר מצוות, חברות בישלו זו לזו. שיא השיאים הייתה החתונה של מיכל בן פזי, שאת כולה הכינו החברות – מאכלים, הכנת האולם ב'יד שפירא', שהיום זו המבואה של המתנ"ס.
זה מרגש גם אותנו
מה שעולה בדעתי כרגע זו ההתגייסות וההתרגשות לקראת שחרורו של יוסף מנדלביץ. בגלל שאחותו רבקה דרורי גרה פה עם משפחתה כולנו היינו מעורבים רגשית בסיפור.
אחד יחיד ומיוחד
אלון שבות נוסד בידי אנשים שהמעורבות החברתית יקרה ללבם, ולכן פה נוצרו דברים מקוריים שלא שמעתי עליהם במקום אחר. הכוונה היא למועדון החוגים, שהיה יוזמה של כמה נשים. כשהתברר שחוגי המתנ"ס אינם שווים לכל נפש, חברים וחברות תרמו מזמנם ליצירת חוגים שונים – נגרות, תפירה, חלילית, שעת סיפור, חוג חלל, סריגה, קרמיקה וכן הלאה. ומי שלא נתן חוג שמר על הילדים של מי שלימדה חוג או ניקה את המקום. היה מי שאחראי על הקניות ומי שלא מצא מה לתרום שילם סכום סמלי, וכך כל הילדים הלכו לחוגים. דבר שראוי להזכיר. קייטנות האימהות גם נוצרו אז והן היו צנועות, משהו שכל אימא יכולה הייתה לעשות בלי מכונית ואפילו בלי יותר מדי כישורים. כמו שידעת להעסיק את ילדייך עשית זאת עם אחרים.
כמו כן יש מקום לציין את האוכלוסייה הערכית בכל תחום שהוא, שילוב של ותיקים ועולים, וחברה נהדרת.
שינוי לטובה
בנייה בנייה ובנייה. היישוב מזדקן.
הבה נאחל
אלון שבות הוא יישוב אהוב מאוד עלינו. יש פה אוסף איכותי של אנשים. אנחנו מאחלים לנו שתמשיך האווירה הטובה, שימשיכו הפיתוח והבנייה, ושיהיו בריאות ושלום לתושבי היישוב ולכל עמנו.
