אברהם ורנה בן יוחנן
נעים להכיר
אברהם ורנה בן-יוחנן.
באנו, ראינו, נשארנו
הגענו לאלון שבות בתשל"ט 1979.
משפחה זה הכול
בתשל"ב 1972 עלינו ארצה מקווינס ניו יורק, יחד עם דינה בת השנתיים ונועם בן 7 חודשים, כחלק מגרעין 'יחדיו' של מייסדי היישוב אלעזר. גרנו בתחילה באשקלון שלוש שנים מטעמי עבודה, ואז באלעזר מהעלייה לקרקע אחרי שמחת תורה של 1975 ועד ערב פסח 1979, ועברנו לאלון שבות. בארץ נולדו לנו עוד שלושה ילדים – מנחם, צבי ומיכל.
דינה נשואה לבן היישוב עופר וויל, הם הורים לארבעה ילדים וסבים ליהודה בן השנה, בנם של יפעת ויהושע. דינה היא קלינאית תקשורת, מדריכה ועובדת עם נוער על הספקטרום האוטיסטי בתהליך גיוסם לצה"ל.
נועם נשוי לאורית והם הורים לשישה ילדים. בנם ירדן, בוגר ישיבת הר עציון, נשוי לנטע.
מנחם נשוי לסטפני והם הורים לחמישה ילדים. מנחם עובד בישיבה באגף פרויקטים מיוחדים.
צבי נשוי לאילנית והם הורים לשירה חן. צבי עוסק בחשמל ובמדידה.
מיכל נשואה לשלומי והם הורים לשלושה בנים. מיכל עובדת כגננת חינוך מיוחד.
"חוק הדתיים השלובים"
בתנו דינה נשואה לעופר ווייל ולכן זכינו להיות מחותנים ליוסי ויהודית וייל, ויש לנו שני ילדים המתגוררים כיום ביישוב – מנחם הנשוי לסטפני, שני בניהם ושלושת בנותיהם, ומיכל הנשואה לשלומי צוברי עם שלושת בניהם.
"העבודה היא חיינו"
אברהם: בהתחלה עבדתי כפסיכולוג באשקלון, ובהמשך פתחתי את השירות הפסיכולוגי בגוש עציון וניהלתי את השירות הפסיכולוגי בקרית ארבע, נחל שורק ואפרת. היום יש לי פרקטיקה פרטית בירושלים.
רנה: עבדתי כמורה להוראה מסייעת באשקלון, ולאחר מכן כמורה לחינוך מיוחד ולאנגלית בגוש עציון. היום אני גמלאית.
סיפורים מהשנים הראשונות
היה חורף, שעת אחר הצהרים, וירד שלג כבד על הגוש. כולנו היינו בבית ופתאום שמענו דפיקה בדלת. משה אורבך הופיע בפתח ושאל אם נהיה מוכנים לארח נכה שנתקע עם רכבו בדרך לקריית ארבע עד שהכביש ייפתח שוב. הסכמנו ואחרי דקה נכנס היהודי בעל הרכב ואיתו חמישה טרמפיסטים. הגשנו לאורחים שתייה חמה ועוגה ודאגנו לצורכיהם.
כשהגיעה שעת ארוחת הערב ונודע שהכביש עדיין סוגר, כמובן הגשנו להם ארוחת ערב. הגיעה שעת השינה והיה סיבוך קטן: חוץ מהנהג שסידרנו לו חדר, וסבתא ואימא וילד עם צרכים מיוחדים שהכנסנו לחדר אחר, התכוונו להכניס את הזוג הצעיר יותר לחדר שלישי, אבל התברר שהם אמנם נשואים אבל לא אחד לשנייה. ביקשנו ממשפחת צור שגרו בכניסה לידינו לארח את האישה. אנחנו, כל משפחת בן-יוחנן, ישנו בחדר אחד באותו הלילה.
כמה שעות אחרי ארוחת הבוקר, בסביבות 10:30, הכביש נפתח והאורחים המשיכו לדרכם.
מוסר השכל: תמיד לדאוג שיהיה מלאי אוכל בבית וסיר ענק של מרק בחורף.
זה מרגש גם אותנו
האירוע הכי מרגש שעברנו ביישוב היה הלידה של שלישיית הנכדים שלנו לפני ארבע שנים. עד היום אנחנו זוכרים ששרו לנו בבית הכנסת "תייליילייליי" שלוש פעמים בשבת כשאברהם עלה לתורה, ויהודה והב קרא בקול: "כן - שלושה בנים!"
מה שקרה אחרי חודש, כשהבנים באו לגור איתנו עם ההורים מיכל ושלומי, יכול להיכתב בספר מרגש עד דמעות. כשעזרנו להוציא את השלישייה מבית החולים, חמישה שבועות אחרי שהם נולדו, מנהל המחלקה אמר לנו "It takes a village!" הכוונה שלו הייתה שנצטרך הרבה עזרה, וככה זה היה.
במשך תקופה של כשלושה חודשים אין ספור גברים, נשים וגם ילדיהם תרמו מזמנם לבוא להחזיק את הבנים, להאכיל אותם, להחליף להם חיתולים, לשיר להם ולשחק איתם, וגם דאגו לנו לארוחות טעימות ומזינות. תושבי היישוב הצילו שבע נפשות ואת החסד הזה לא נשכח לעולם!
"המתנדבים בעם ברכו ה'"
אברהם: התנדבתי כפסיכולוג בשדרות וב"עזר מציון'.
רנה: התנדבתי בחטיבה הצעירה בגוש עציון.
אחד יחיד ומיוחד
הייחוד של היישוב הוא בעזרה ההדדית, הכנסת האורחים וריבוי תלמידי חכמים.
שינוי לטובה
יש שני דברים שישפרו את היישוב – הרחבת הבנייה ביישוב לטובת דור ההמשך, ופיתוח דיור מוגן עבור הדור המבוגר.
הבה נאחל
מאחלים המשך פיתוח ושגשוג בכל המישורים.
ספר שכתבה מיכל, בתם של אברהם ורנה
