בצלאל ורבקה צור

באנו, ראינו, נשארנו

הגענו לאלון שבות בתשל"ט, 1979.

 

משפחה זה הכול

איש עם זקן יפה ואישה עם כובע נחמד.

 

"חוק הדתיים השלובים"

"כל ישראל אחים". שבעת ילדינו הנשואים אינם מתגוררים באלון שבות.

 

"העבודה היא חיינו"

בצלאל: במשך שנים עבדתי במכון 'צומת' כטכנאי אלקטרוניקה. אחרי הגירוש מימית התחלתי במסלול "מלמד" תורה את ילדי ישראל, וגם כיום אני מלמד בתלמוד תורה.

רבקה: התחלתי את דרכי כאחות, המשכתי כמורה לאמנות ויהדות וחזרתי לעבודתי כאחות. גם כיום אני משמשת אחות בשירותי בריאות כללית.

במשך עשר שנים יצאנו לשליחות בתל אביב בקהילת 'ראש יהודי', כאשר העיסוק המרכזי היה "קירוב לבבות".

 

סיפורים מהימים הראשונים

כשחזרנו שפופים ועצובים מהגירוש מחבל ימית, על המשאית שהייתה אמורה להוביל את הציוד האישי שלנו נרשם "אלון מורה". השכן המסור שלנו, הרב חנן פורת ע"ה, ראה את הטעות וצעק לנהג לעצור. הוא ניגש אליו ודאג שהכיתוב יתוקן ויהיה רשום "אלון שבות". אשרינו שזכינו בשכן שהציל את כל רכושנו.

 

זה מרגש גם אותנו

קבלת הפנים שנערכה לאסיר ציון יולי אדלשטיין ומשפחתו. כמו כן – הקמת גבעת החי"ש.

 

"המתנדבים בעם ברכו ה'"

המעשה החשוב ביותר מטעם משפחתנו היא שמחת העדליידע והדרבון של בצלאל לשמוח ולשמח.

 

אחד יחיד ומיוחד

סבלנות, סובלנות, קבלת הזולת וריבוי תושבים תלמידי חכמים בעלי ענווה גדולה.

 

שינוי לטובה

נגישות..... נגישות...... נגישות..... בהרבה מקומות ביישוב אין נגישות לבני הגיל השלישי.

 

הבה נאחל

שנזכה לראות בבניין השכונה השלישית.