אראלה ספראי

אראלה ספראי נולדה בבוקובינה בכ"ו באב תרפ"ו (1926), גדלה בעיר צ'רנוביץ (כיום באוקראינה), בת בכורה למשה ופאני רוזנבך. ילדותה עברה עליה בנעימים, ובימי הקיץ נסעה עם הוריה אחותה ואחיה לבית הסבא והסבתא בגורא-אומורה.

סבה מצד אביה דאג לכך שכל ילדיו יעלו לארץ-ישראל וגם הוא עלה עם אשתו לארץ. משום מה דחה אביה את עלייתו. במהלך מלחמת העולם השנייה גורשה אראלה יחד עם בני משפחתה לטרנסטריסיה, שם עברו ייסורים קשים והשפלות מהשוטרים הרומניים. יהודים רבים נספו עקב התנאים הקשים והוצאות להורג. אביה של אראלה קיבל הצעה מיצחק ארצי (אביו של שלמה ארצי), לשלוח את הילדים לארץ-ישראל. ההורים נפרדו מהבנות אבל לא מבנם הקטן. בדרך לא דרך הצליחו אראלה ואחותה להגיע לבוקרסט ומשם יצאו לארץ-ישראל.

תחנתן הראשונה בארץ-ישראל הייתה מחנה המעצר בעתלית. לאחר ששוחררו מעתלית הגיעו הבנות לתל-אביב, שם פגשו את בני המשפחה שעלו לארץ לפני המלחמה. אראלה עלתה לירושלים ללמוד ב'בית צעירות מזרחי'. בנסיעה למחנה עבודה בקבוצת שלוחות, פגשה את משה בוכהלטר (לימים – ספראי) והם היו לזוג, ממקימי קבוצת שלוחות.

משה ואראלה הקימו בית חם בו גידלו את ילדיהם נורית שנולדה בתש"ט (1949) בקבוצת שלוחות בהיותה עדיין בפרדס חנה, ועמוס נולד בתשי"א (1951) בשלוחות שבעמק בית שאן. אראלה ניווטה את הבית בחוכמתה ובעדינותה. החלטות קשות ומורכבות החליט בדרך כלל משה, ואראלה סיפרה שתמיד היא הייתה מאחורי הקלעים.

בתשי"ב (1952) עזבו את שלוחות, בעיקר בגלל הלינה המשותפת של הילדים.

ביתם השני היה בהרצליה, ושכניהם היו ניצולי שואה או עולים חדשים. אראלה הקימה את גן 'אמונה' בשכונת עולים חדשים בהרצליה. מהרצליה עברה המשפחה לרמת-גן לדירה יותר מרווחת, ושם טיפלה אראלה במסירות בשתי הסבתות: אימא של משה ואימא שלה. כשגדלו הילדים עבדה אראלה כמזכירה בארגון 'שומרי משקל', הצטיינה במאור פנים לכל המגיעים למקום והיתה אהובה מאוד על הלקוחות וצוות המרצים.

כשעמוס ושרה החליטו להתחתן בימי מלחמת יום הכיפורים, למרות מוראות המלחמה, קיבלו זאת ההורים בהבנה ותמכו במהלך. כך גם כשהחליט עמוס ללמוד בישיבת הר-עציון ולימים להיות ממקימי אלון שבות. 

בתשרי תשס"ו (2005) נפטר משה. אראלה המשיכה לגור ברמת-גן, ולאחר כשנתיים הגיעה למסקנה שעליה להתקרב לאחד מילדיה. הבחירה נפלה על אלון שבות. אראלה הכירה משפחות רבות ביישוב, נכדיה אלון טננבוים ואוריה דסברג שגרו עם משפחותיהם ביישוב עזרו בקבלת ההחלטה.

יותר מ- 12 שנים גרה אראלה באלון שבות ולדבריה נהנתה מכל רגע, במיוחד ממזג האוויר בקיץ. היא זכתה לחיי תרבות מעולים והגיעה לכל קונצרט או הופעה שהתקיימו ביישוב או במתנ"ס. בכל פעם שהגיעה להופעה או להרצאה, זכתה לחיבוקים ולנשיקות מכל מי שהכיר אותה.

בשנים האחרונות התקשתה לראות ולנוע בכוחות עצמה. אף על פי כן שמרה על קשר הדוק עם נכדיה וניניה והשתדלה ליטול חלק בשמחות המשפחתיות ובאירועי היישוב. עמוס ושרה זכו לשנים נפלאות של אור ואהבה, ושמחת חיים מיוחדת במינה. אראלה אף פעם לא התלוננה וכל מפגש אִתה הסתיים במילים "תודה רבה".

בחודשים האחרונים נחלשה מאוד, חלתה בקורונה והחלימה, אך מערכות בגופה נחלשו. צוות המרפאה באלון שבות זיכה אותה בטיפול מסור ואוהב. גם בשבועות האחרונים לחייה זכתה לביקורים של חברים רבים מהיישוב. בימיה האחרונים בבית החולים הייתה עטופה באהבת ילדיה נורית ומוטי, שרה ועמוס, שבעת נכדיה ו- 36 ניניה.

אראלה נפטרה בכ"ט במרחשוון תשפ"א (2020) ונקברה לצד בעלה משה בבית עלמין 'סגולה' בפתח-תקווה.

ת.נ.צ.ב.ה.