אודי לביא

-

באנו, ראינו, נשארנו

הגעתי לאלון שבות בשנת תשל"ח, 1978.

 

משפחה זה הכול

נולדתי וגדלתי בניר עציון שבכרמל. יש לי ב"ה חמישה ילדים והרבה נכדים. שלושה מילדיי נולדו וגדלו באלון שבות. הוריי, דוד ועדינה בן דוד ז"ל, התחתנו בתש"ז (1947) בכפר עציון, ואבי היה המוח'תאר של כפר עציון בתש"ח. שניהם ב"ה ניצלו מהקרב האחרון בכפר עציון, ובתש"י (1950) הקימו את ניר עציון שבכרמל. אני סגרתי מעגל ושבתי לגור בגוש עציון משום שסיפור כפר עציון סופר בביתנו ללא הרף. איני שייכת ל"ילדי כפר עציון", אני צעירה יותר, אך כבר ממלחמת ששת הימים ידעתי שאני רוצה לגור בגוש.

 

 

העבודה היא חיינו

למדתי ריפוי בעיסוק ועסקתי במקצוע כמה שנים. היום אני עורכת לשון עסוקה מאוד, ויש לי לקוחות מכל רחבי הארץ. אני עורכת ספרים, מאמרים, עבודות אקדמיות, ספרי שירה ועוד.

 

סיפורים מהשנים הראשונות

כשבאנו לפה בתשל"ח (1978) לא היכרנו כמעט אנשים ביישוב. ביום הראשון קיבלו אותנו יפה מאוד. היו לי אז שני תינוקות והייתי בהיריון מתקדם. עזרו לנו לפרוק את המיטלטלים שלנו, הזמינו אותנו לארוחת צהרים טעימה, ואני הרגשתי ש"היישוב הזה מתאים לי". באנו לכאן מקיבוץ בארות יצחק.

 

המתנדבים בעם ברכו ה'

לפני שנים רבות הייתי אחראית על משלוח חבילות לחיילי היישוב ששירתו בכל הארץ. עשיתי זאת כמעט לבד במשך כארבע שנים. צירפתי תמיד ברכה מהיישוב לחיילינו וניסיתי להתאים את הממתקים למועד שבו נשלחו החבילות. המטרה הייתה לחזק את הקשר בין חיילינו ליישוב.

 

אחד יחיד ומיוחד

אלון שבות מתייחד בדברים רבים - העזרה ההדדית, ה"חיה ותן לחיות", התמיכה כשיש ח"ו מקרה קשה, ההתגייסות לעזרה, והתפילות היפות.

 

שינוי לטובה

בניית דירות קטנות ונגישות שמתאימות לציבור מבוגר.

 

הבה נאחל

אני מאחלת לתושבי היישוב - עשייה, בנייה, תרומה לכלל ולהיות שרויים בשמחה תמיד.